סמ''ר ליאל גדעוני ז''ל
 

ליאל גדעוני בן הזקונים של מזל ואליהו, אחיהם הצעיר של ציון, ניר ואור, נולד בירושלים ביום כ"א במרחשוון תשנ"ד וגדל במשפחה חמה ומלוכדת. (5.11.1993)

​

ליאל גדל בשכונת קטמון, ובה גם התחנך, בבית הספר היסודי, חטיבה ותיכון "גבעת גונן". לכל אורך הדרך בלט בשאיפתו להצטיין, להתפתח ולהגשים יעדים; ביטוי לכך הייתה בחירתו ללמוד בשלוש מגמות שונות: ביולוגיה, כימיה וגאוגרפיה, וזאת נוסף על חמש יחידות לימוד במתמטיקה ובאנגלית. החברים נהגו לומר שלליאל יש רק מחברת אחת לכל המקצועות, וגם היא ריקה, כי הכול נמצא אצלו בראש. חלומו הגדול היה ללמוד רפואה, וממוצע הציונים שלו בתעודת הבגרות – 111 – העיד על רצינות כוונותיו.

​

חדור מוטיבציה לתרום ולהשפיע, לגשר ולקשר, היה ליאל מעורב בהתרחשות החברתית בבית הספר ונטל חלק בכל פעילות. במסגרת פרויקט "מחויבות אישית", בחר לעבוד בגני ילדים ועם קשישים, והיה בכך כדי לבטא את דרכו – לכבד כל אדם באשר הוא, להיות קשוב לזולת, לעזור ולתמוך. שיאה של תרומתו בתקופת התיכון היה התפקיד המשמעותי שמילא בשתי המשלחות החשובות ביותר – משלחת חילופי תלמידים לברלין, גרמניה, בשנת 2009, והמשלחת לפולין בשנת 2010.

​

כמי שגדל בבית ערכי וכאח צעיר לשלושה אחים ששירתו ביחידות קרביות, שאף גם ליאל לשרת שירות משמעותי כלוחם. לאחר שנפסל במיונים הסופיים לקורס טיס, החליט להתגייס לאחת הסיירות. "הוא אמר שיהפוך את העולם ויהיה קרבי," אמר אלי, אביו. בזמן שנותר עד הגיוס, ולאחר שבילה בנעימים, בחר ליאל לחזור ולהתנדב בביה"ס "גבעת גונן", כדי לסייע לתלמידים בלימודי המתמטיקה. "הייתה זו הזדמנות נוספת לפגוש אותו בבקרים עם חיוכו הרחב המברך לבוקר טוב," סיפרה יפית, מנהלת התיכון, "וליהנות מיחסו ותרומתו לתלמידים."

​

במחצית חודש מרס 2012 התגייס ליאל לחטיבת "גבעתי", ולאחר שעבר בהצלחה יתרה את הגיבוש, הצטרף לחוד החנית של החטיבה – הפלס"ר (פלוגת הסיור), והחל את מסלול הכשרת הלוחם. גם כאן, היה זה החיוך של ליאל – "גידי" בפי חבריו (קיצור של שם משפחתו) – שהתווה את הדרך ואשר המֵס את לב המפקדים. מעיד עוז לומס, המפקד בטירונות ובאימון המתקדם: "כמו כולנו, הזיכרון הראשון שלי ממך הוא החיוך. היית נוף מוזר בטירונות. בזמן שכולם בכו, התלוננו, השתבזו, אני לא זוכר פעם אחת שהיית חלק מזה. תמיד אופטימי, תמיד מעודד. ... הרשימה אותי היכולת שלך להפוך ויכוח מטופש ככל שיהיה לנעים, מחויך, בדרכך הייחודית שכולנו למדנו להכיר... תודה על כך שלימדת אותי שיעור באנושיות." ומוסיף תומר פיינרו, סמל הצוות בטירונות: "לא עמדתי מול החיוך הכובש שלך. ... בולט בצניעותך, דוחף את חבריך לצוות ולא מוציא מילה."

​

מסלול הכשרה המפרך זימן התמודדויות מורכבות – פיזיות ונפשיות, אך אמונתו היוקדת של ליאל בצדקת הדרך, בשילוב עם האופטימיות הבלתי נלאית, הפכו את האתגר לחוויה מאחדת, מחשלת ומעצימה. כהגדרתו של יהונתן ליבר: "מישהו לחץ על הכפתור של החיוך של גידי ואי אפשר לכבות אותו". "בכל הזדמנות שיכולת להגן על החברים שלך עשית את זה," העיד רועי גולן, מפקד הצוות, "והם אפילו לא יודעים... ואני יודע שלך אפשר להגיד רק את האמת, כי יש לך איזה מנגנון בגוף שיודע לזהות כל דבר שהוא לא אמיתי..." כותבים החברים: "היית עושה הכול בכיף. אפילו שאתה עייף או תשוש, אתה לא מתלונן לרגע ... כל דבר היית עושה הכי טוב שיכולת, והיית משקיע את כל כולך." ומסכם שחק ארליך: "כל זיכרון שלי עליך הוא שאתה תומך בי. שאתה מקשיב, שאתה מרים את הצוות ... אתה הבחור שיחליף בשמירה, שישמור אוכל, שיתקשר בשבת, שידחוף במסע, שירים את המורל, שיצחיק ושיצחק, שיעזור ויתמוך, ותמיד עם חיוך ענק על הפנים, מפזר לכל עבר אופטימיות חסרת תקנה."

​

"תמיד אהבת את מה שעשית ועשית את מה שאהבת," העיד יהונתן פרסיקו, "היה בך ביטחון עצמי ושקט... ידעת בדיוק מה אתה רוצה."

​

את המסלול סיים ליאל כקַלע חוֹד. נוכח כישורי המנהיגות ויכולות הפיקוד שהפגין, החליטו מפקדיו לשולחו לקורס מ"כים (מפקדי כיתות), שבסיומו היה לסמל צוות של טירונים. כמפקד, בלט ליאל בגישתו יוצאת הדופן בסגל הפיקוד, ולפיה כדי לפקד על חיילים, יש קודם להתחבר ללבם. ליאל לא האמין בריחוק וב"דיסטנס". "הוא בחר להיות הוא עצמו ולא לעטות מסכה. נדירים הם המפקדים שעושים זאת בשלב כה מוקדם," כך כתב מג"ד הסיור של חטיבת "גבעתי", סגן-אלוף אלי ג'ינו.

​

גישתו החיובית והמעצימה של ליאל הקנתה לו במהרה את הערצת חניכיו. "תמיד ידענו שגם מאחורי האקטים הקשים שעברנו איתך הייתה עומדת דמות רגישה ועדינה שיודעת להקשיב," כתב אחד מהם. "הסברת לי מה עומד מאחורי כל אקט, מה הסיבה לכל הקפצה ולמה נדרש שהמסלול יהיה כל כך מאתגר. היה משהו בטון שלך ובתוכן של הדברים שגרם לי להרגיש שאני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה, מהמסלול, מהיחידה." עידו, חניך נוסף, כתב: "בתוך כל השביזות ... לקום בבוקר ולראות את החיוך שלו – זה היה נותן לנו כוח לעבוד." ליאל היה מפקד שידע לדרוש, אך גם אִפשר לחניכיו לטעות ולתקן, דיבר אליהם בגובה העיניים, היווה כתובת לפרוק ולדבר, ודאג לביטחונם ולצורכיהם האישיים.

​

לאחר נפילתו של ליאל, הפכה אחת מאמרותיו למוטו ולסמל: "תמיד תחייכו, תחייכו בשלשות, תחייכו לאורך כל המסלול. אני לא אקד"ר (קד"ר – קליטה דרך רגליים) אֶתכם אם תחייכו, כי חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח להמשיך הלאה".

​

בתום מחזור פיקוד אחד, ביקש ליאל לחזור לצוות הלוחמים בסיירת שבה סיים את המסלול, כדי לאחד מחדש את הצוות. מפקד הסיירת, שזיהה את תכונותיו הייחודיות, ביקשו לאייש את התפקיד היוקרתי של קצין המבצעים הפלוגתי ולשמש קַשָּׁרו האישי – תפקיד הדורש ללכת בראש הכוח, מחשבה ואחריות, בקרה ומוטיבציה להוביל ולהנהיג לצד המפקד הבכיר. החברים לצוות מחו ולא רצו לוותר על ליאל לצידם. ליאל נכנס לתפקיד במהירות, וכדרכו, מילא אותו בהצלחה מסחררת ובמסירות חסרת גבולות. בתפקיד זה נפל לצד מפקדו רב-סרן בניה שראל, מפקד סיירת "גבעתי", וסרן הדר גולדין, בעת שתרו אחר מנהרת טרור ברצועת עזה המובילה לשטחי ישראל. במהלך איתור המנהרה הם הבחינו במחבלים מתצפתים עליהם, וכאשר פנו לכיוון המבנה שבו שהה אחד מהם, עלו על מארב.

​

סמל ראשון ליאל גדעוני נפל בקרב ברפיח במבצע "צוק איתן", ביום ה' באב (1.8.2014) תשע"ד בן עשרים ואחת היה בנפלו.  הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים.